ידי           אור

צביקה לוי, האבא של החיילים הבודדים, שהקדיש מעל 20 שנה מחייו לפעילות ענפה למענם, חלה ב- ALS לפני מספר שנים. עמותת ידי אור גאה על הזכות לעמוד לצידו ולתמוך בו בשעתו הקשה. מספר מאור הדר, מטפל רפואה משלימה המטפל בהתנדבות בצביקה:
צביקה ואנוכי בני אותו הקיבוץ. שורשי הקשר בינינו נעוצים בשנת 1969, תקופת המרדפים. אחיה של אימי מצא את מותו בקרב, בו לחם שכם אל שכם עם צביקה.. מעל 40 שנה שמר צביקה בליבו את כאבו על הטראומה שחווה באותו הקרב, עד שמצא בתוכו את הכח לספר לאימי על הקרב ועל כאבו העמוק. צביקה מתאר את הקרב כאחת הטרגדיות הקשות ביותר שעבר בימי חייו.
כשהתגייסתי לצבא, צביקה הרגיש חובה לדאוג לי ושיבץ אותי ביחידה טובה, תוך שהוא מעודד אותי במהלך השנה הראשונה והקשה לשירות ולא נותן לי להישבר. צביקה תמיד חזר על אותו משפט: "הצבא זה לא תכנית כבקשתך, אתה נמצא ביחידה הכי טובה בצה"ל, עשה כמיטב יכולתך". וכך עשיתי.
עם היוודע דבר מחלתו של צביקה, הצעתי מיד לעזור לו, אך כנראה שזה עוד לא היה הזמן עבורו. לאחר כשנה, לשמחתי עמותת ידי אור שיבצה אותי להתנדבות עם צביקה, ומהר מאוד מפעם אחת בשבוע זה הפך לפעמיים.
עבורי זו התנדבות מיוחדת, אני מרגיש שליח של כל אותם החיילים הבודדים שצביקה עזר להם במשך המון שנים, ובאמצעות ידי המטפלות הם מודים לצביקה על נתינתו האינסופית.
עם הזמן הקשר שלי עם צביקה ונעמי אשתו מתהדק. זהו בית חם מאוד, ולמרות המחלה הארורה יש שם אור מיוחד שקשה להסביר.
הקשר כל כך משמעותי עבורי שאפילו בחופשת הלידה שלי אני לא מוותר על ההתנדבות. הפעם הגעתי עם התינוק עומרי, שהכניס המון שמחה לבית וללבם של צביקה ונעמי.
זו זכות גדולה לטפל, וזו זכות ענקית לטפל בצביקה.