סיפורה של דורין קרן, רפלקסולוגית המתנדבת ב"ידי אור", על התהליך המיוחד שלה עם מטופלת חולת als:
הכרתי אותך לפני כשנתיים, הדס מזור רם ביקשה שאטפל באישה עם als באשדוד, הסכמתי מיד. בשיחת הטלפון התקשיתי להבין את דברייך, אך הבנתי שזה שילוב של המחלה והמבטא...כבר באותה שיחה נוצרה בינינו כימיה.
במפגש הראשון ובזה שאחריו, ובעוד רבים אחרים סיפרת לי על חייך, רופאה במקצועך, היודעת לאן מובילה המחלה. שיתפת אותי בפחדייך לגבי העתיד. עם זאת, המשפט שנשמע מפיך רבות היה:
" לא ככה תכננתי את הפנסיה שלי, אבל אני מודה על כך שעשיתי הרבה דברים טובים בחיי והספקתי להינות מהם".
אכן עשית דברים טובים - רופאת ילדים במקצועך, הקדשת את כל כולך למטופלייך ולאנשים הסובבים אותך. כאשר בעלך היה יוצא מהבית, והייתי צפויה להגיע, חיכתה לי דלת פתוחה... באחת הפעמים נכנסתי, קראתי בשמך ולא מצאתי אותך... חיפשתי אותך כמו מטורפת, עד שראיתי אותך שרועה על הרצפה, מנסה להגיע להליכון. אותו מפגש לא היה פשוט. טעון נפשית לשתינו.
ולמרות זאת בכל פעם שיצאתי מביתך הרגשתי מחוזקת. ואני זו שלמעשה היתה אמורה לחזק אותך...
במשך שנה שלמה הגעתי אליך פעמיים בשבוע, לפעמים ביקשת גם יותר אך לא התאפשר לי...סלחי לי. באחת הפעמים נאלצתי לדחות את אחד המפגשים. שאלת אותי האם קרה משהו, בכל מפגש נהגת לשאול לשלומי, לשלום בנותיי ובעלי...
השבתי שאני הולכת לקנות מיטה חדשה. סיפרת לי על המזרן שלך, והמלצת לי על כל מיני מזרנים. בראש השנה האחרון שלנו יחד, קנית לי מתנה.
קנית לי סט מצעים בצבע ורוד פוקסיה, הצבע האהוב עלייך. (אני הבאתי לך זר פרחים בגוון פוקסיה עם שוקולד מובחר לטעמך, כל כך שמחת). מיהרתי להשתמש במצעים החדשים, ואף צילמתי אותם, שמחה ונרגשת להראות לך במפגש הבא...
במפגש הבא לא הצלחתי להראות לך, כי היית טעונה רגשית , זה היה לפני יום כיפור, המפגש האחרון שלנו בביתך. דיברת הרבה ואני ניסיתי לא להבין את מה שניסית לומר, אך בתוך תוכי הבנתי טוב מאוד. נפרדנו בחיבוק חזק מאוד, כשאמרת לי גמר חתימה טובה פרצנו שתינו בבכי. ישבתי באוטו כמעט חצי שעה ובכיתי, כבר ידעתי.
כמובן שבאותו מפגש קבענו מפגש נוסף לאחר יום כיפור. היית מאוד מסודרת. ואני הגעתי, הדלת היתה סגורה. חייגת אליך ושמעתי את הטלפון מצלצל, אך לא ענית. זה היה מוזר, הטלפון תמיד היה צמוד אליך למקרה חירום. חיכיתי כמה דקות ושוב אין מענה. התקשרתי לבעלך, ואז אמר לי שאת בבית החולים...
בערב שמחת תורה החלטתי לבקרך בבית החולים, בעלך הכין אותי מראש....אך התעקשתי. ישבתי לידך ליטפתי את ידך, והלכתי. כשהעבירו אותך לבית סיעודי, ביקרתי אותך מדי שבוע, הרגשתי שאת יודעת שאני שם.
אמשיך לבקר אותך.
ובעצם, כל שרציתי לספר לך ולהראות לך היו המצעים שנתת לי....לומר לך תודה , תודה על המפגשים, תודה על הידע, תודה על השיחות, תודה שהכנסת אותי לביתך ולליבך, תודה שנתת לי להפיג את הכאבים ברגליים אחרי כל מפגש. גם אם זה היה רק לכמה רגעים. תודה.
